כיצד נולד הסבל, כהשתקפות הפורושה בפרקריטי. במסגרת פילוסופיית הסאנקיה, חלק שלישי.
לאחר שנגענו מעט בחקירה של מהי התודעה הנצחית ומהו החומר המשתנה, אנו מגיעים כעת למפגש ביניהם, ולמה שהוא מוליד.
בפוסטים הקודמים חקרנו את המשמעות של המצב התודעתי לעומת המצב הפיזי־מנטלי, וניסינו להבין את מהות המחשבה ביחס לאובייקטים שסביבנו. בעזרת כתבי הסאנקיה גילינו שלמשל החומר שממנו עשוי כיסא הוא במהותו אותו חומר שממנו עשויה המחשבה.
לפני שניגש לפסוק הראשון של הסאנקיה קאריקה, המדבר על שלושת גורמי הסבל הראשוניים, נעשה חזרה קצרה על ההגדרות.
פורושה היא המודעות הטהורה. היא איננה נולדת, איננה מתה, ואיננה משתנה. היא אינה פועלת ואינה מתפתחת. היא רק עדה, עדה להתרחשויות, ועדה לתנועת הפרקריטי.
פרקריטי, לעומתה, היא עיקרון השינוי, שורש כל צורות החומר, המחשבה והאנרגיה. היא מורכבת משלושת הגונות, ונמצאת בתנועה מתמדת. היא איננה נצחית במובן של בלתי משתנה כמו הפורושה, אך היא נצחית במובן מחזורי: איננה נעלמת, אלא יכולה לעבור מהתגלמות לאי־התגלמות.
כדי להבין מצב של חומר ללא התגלמות אפשר לחשוב על זכוכית שהתנפצה. קודם הייתה כוס או מראה, ואחרי שהתנפצה איבדה את צורתה הספציפית, אך לא חדלה להיות חומר. כך גם החומר אינו נעלם, אלא משתנה.
הולדת הסבל
כל עוד פורושה ופרקריטי מנותקים, אין תופעה, אין יצירה, ואין שינוי. הכול שרוי באיזון מוחלט. המודעות מתרחשת רק כאשר נוצר חוסר איזון, כאשר הפורושה מתחיל להשתקף בפרקריטי.
זה לא איחוד ממשי, אלא הימצאות משותפת הגורמת להארת הפרקריטי. האור של הפורושה מאיר את החומר, ומכאן נולדת הטעיה בתפיסה. הפרקריטי מתחילה לחוות את עצמה כאילו היא עצמה האור.
ברגע שמתחילה המודעות, מתחיל גם הסבל. המודעות מנסה כל הזמן לתפוס את האור, את ההנאה, את הזהות הפנימית, אך לא בכלים הנכונים. היא מוצאת סיפוק רגעי דרך אובייקטים, רגשות, ומחשבות, אך שוב ושוב האור הזה מתחמק, כי כל אלו הם תוצרי ההכרה עצמה.
בורות והזדהות
ההשתקפות הזאת גורמת להזדהות ונוצרת בורות. זוהי הטעיה מוחלטת בין הפורושה, העד הנצחי, לבין הפרקריטי, החומר, המחשבות והרגשות.
ה”אני” שאנו חווים, האגו, הרצונות והאישיות, אינם הפורושה הטהור, אלא תערובת בין ניצוץ המודעות לבין חומר ההכרה המשתנה.
אפשר לדמיין זאת כך: אור הפורושה נופל על אגם הפרקריטי. האגם מתחיל להבריק ולהזדהות כאילו הוא עצמו האור, בעוד שהאור האמיתי בכלל נמצא בשמיים.
שלושת סוגי הסבל
בסאנקיה קאריקה מתוארים שלושה סוגי סבל:
- סבל פנימי: כאב גופני ומנטלי, מחלות, חרדה, פחד, ותשוקה.
- סבל חיצוני: כאב הנגרם על ידי יצורים חיים אחרים.
- סבל על־טבעי או שמימי: כאב הנגרם על ידי כוחות הטבע.
מהות הסבל היא איננה גזירת גורל, אלא תכונה מולדת של החומר המשתנה. מכיוון שהפרקריטי מורכבת משלוש הגונות, היא לעולם אינה יכולה להישאר במצב של שלווה מוחלטת.
כל עוד הפורושה, במובן של ניצוץ המודעות שבתוכנו, מזדהה עם תוצרי הפרקריטי, הגוף, המחשבה והרגש, הוא בהכרח משתתף בריקוד המשתנה של הגונות, ולכן סופג את הסבל.
הבנת שלושת סוגי הסבל הללו היא הצעד הראשון לשחרור, שכן היא מבהירה מדוע האמצעים הארציים והאובייקטים אינם יכולים להביא לשחרור ולתודעה הנצחית.