כולנו מרגישים לעתים את הרגעים שבהם נדמה לנו שאנו נוגעים במשהו יוצא דופן…
כמו ההרגשה שאין באמת זמן או שהוא כמו שעון מקולקל שלא פועל בדיוק בסדר לינארי, או שהמקום שאנו נמצאים בו, לא כזה ברור ומובן מאליו. לצערנו לרוב, זיהוי מעין זה מתרחש בעתות משבר, כמו חולי חלילה, או במצבי מציאות קיצוניים, כאשר כל מה שמסביב טיפה משתבש או משתנה.
האדם מגלה את התפאורה של המציאות במערומיה, ובה השתקפות למשהו עמוק יותר, אשר אינו ניתן באמת למדידה. ובעיקר הוא מגלה, שמשהו כאן לא בסדר בהגדרות המציאות הרגילה, ושיש משהו ענק ועצום ממדים שמתחבא מאחורי הקלעים.
הרי לא יתכן שעם ראש כזה ומוח כזה, נועדנו להסתכל כל היום על מסכים או לבהות… להזיז את הראש ימינה שמאלה, לזהות חפצים, מבלי לחקור מהי ישותנו הפנימית.
הרי כל הגדרה שננסה להיאחז בה, בסופה תתבהר כהשתקפות של דבר מה עמוק יותר, אשר אינו ניתן לאחיזה.
החפץ שאנו מזהים, למעשה, הינו צורה במחשבה, ובמהותה צורה זו חלולה וחולפת. ולכן לעולם אנו לא באמת מרגישים מסופקים.
אומרים חכמים, המהות אינה ניתנת להגדרה, כי היא עצמה ההכרה שמגדירה. היא הראי, לא הדמות שמשתקפת בו. היא התוכן, לא הצורה!